עוד עסקת טיעון מרגיזה – מקוממת ממש – שטסה מתחת לרדאר של עיתון אחד, שיש לו אג'נדה גלויה אמנם, אבל שלא מפסיקה להפתיע. איך?
פעם בחודש, בערך, אני יוצא לתחנת הרכבת בזמן שבו יש עדיין עיתוני בוקר: חינמון היום מול ידיעות הרכבת.
היום היה יום כזה, ואני נדהם מההשוואה בין שני העיתונים. יום מהסוג הזה , כמו ה- 8 במרס, 2011, עושה את ההבדל בינהם כל כך בולט וכל כך משמעותי.
כותרות הביביתון כולן נהדרות: "50 אלף דירות תוך שנה וחצי". "יפונו מאחזים…" , "קיסינג'ר: לשחרר את פולארד.". ובעמוד 2: "סופרטנקר לבירוקרטיה." , "עליה של 3.7% בשכר הממוצע במשק", ועוד כהנה. ידידי ועמיתי במוערך יאיר גת מקבל עמוד שלם לסקירת נושא נשים יינניות, ויש כתבה על בוב מארלי, ועל ספרים ישראליים, שלהם מוקדשים מדפים שלמים בצרפת. אפילו הגשם חוזר.
ומה היה לי חסר?
אתמול התחוללה סערה בבלוגוספירה, בפייסבוקיה וגם באתרי האינטרנט החדשותיים, המובילים. סיפורה של יעל גרינשפן – או, יותר נכון אחותה, שחר – היכה רבים מאוד בתדהמה.
עורכי החדשות ברשת בי"ת הקדישו לעניין מילים רבות, ואני מוכן להתחייב שגם בטלויזיה מישהו, איפשהו, הזכיר את העניין.
1000 שקל קנס ועובודות שרות?! מדהים. ברדיו של הבוקר – בגלי צה"ל – הקדיש ניב רסקין דקות ארוכות לשיחה עם אמן של שחר, יעל ונטע, על התאונה ועל הרגשתה. ההרגשה שלי היא, שהמקרה הזה הוא עוד שבב חצץ בתערובת האספלט שמכינים לסלילת הכביש בדרך להגבלת עסקות הטיעון המטומטמות. "זה הסטנדרט", אמרו לבני משפחת גרינשפן. "זה בסדר". "אז שישנו את הסטנדרט", שמעתי את עצמי אומר בקול רם.
אבל העניין הוא ישראל היום – נחזור אליו: בכל העיתון הזה, על 48 עמודיו הצבעוניים, אין ולו מילה אחת על המקרה של גרינשפן ועל הסערה שחולל. מה קורה כאן? האם האבא חבר במפלגת שמאל? האם הם אמרו פעם משהו רע על העיתון או בעליו? איך והאם העסק הזה קשור בממשלה?
מישהו צריך לצעוק את צעקת ההורים. לא רק הגרינשפנים – כולנו. מחר זאת הילדה שלנו שנדרסת, הבן או האחות. אולי האבא. לא תהיה חובה של המדינה להודיע לכם על תוצאות הדיון (במקרה כמו של גרינשפן), לשתף בשיקולים או בכלל, להתיחס. השופטת טל אוסטפלד, זאת שפסקה את מה שפסקה וגזרה את מה שגזרה ראויה לביקרות, וכל הביקורת, והאם שעומדת בראשות המערכת היא זאת שצריכה לקרוא לה לסדר היום.
תגים: ידיעות אחרונות, ישראל היום

מרץ 8, 2011 בשעה 11:58 am |
לדעתי, הביקורת ממש לא צריכה להיות מופנית לשופטת טל אוסטפלד. אמנם אני לא מומחה למקרה הספציפי, אבל הבעיה היא יותר יסודית. דווקא העומדת בראש המערכת, הנשיאה בייניש, היא זאת שאישרה ואף בירכה על המודל של הסדרי הטיעון, שמייצר את מערכת האכיפה המעוותת הזאת. לשופטת אוסטפלד לא היה הרבה מידי מה לעשות. התערבות בהסדר טיעון כמעט אף פעם לא מחזיקה מעמד בערכאת ערעור.
יוני 9, 2011 בשעה 9:13 pm |
לפחות זה לא היה יושב על המצפון (או בתיק) שלה…