על הלוויות, ספורטאים ומודעות
כהן ויודקובסקי שניהם היו אנשים גדולים. אין ספק – כל אחד בתחומו, כל אחד והאישיות שלו. את שניהם לא הכרתי, אבל אני מוכן לתת להם את הקרדיט, נגיד ככה, וברור שיותר מזה. לשניהם הגיע שיספידו אותם, ובכבוד. בוודאי מגיעה להם מילה טובה והערכה מהמעסיקים ומקומות העבודה שלהם, בוודאי אם היו בהם במשרות גבוהות. ביום שאחרי ההלוויה של יודקובסקי, ידיעות אחרונות נכשל בזה. לגמרי…
אני משווה בין כמויות המילים, התמונות והאייטמים שנשפכו ונשפכים על אבי כהן, לבין כמויות המילים, התמונות והאייטמים שנשפכים על דב יודקובסקי – מגדולי העיתונאים שלנו – ואני מתכווץ בפינה.
אין מה להשוות, תאמינו לי. יום קודם להלוויה, אחרי מותו, קיבלו יודקובסקי וכהן שני עמודים כל אחד, בגירסא המקוצרת של ידיעות אחרונות. מוסף הספורט? חמישה עמודים לכהן, כולל עמוד השער (תמונת ענק).
הבוקר – הבוקר שאחרי ההלוויות – פתחתי את שני החינמונים שמחלקים ברכבת: ישראל היום, וידיעות אחרונות המקוצר (מהדורה לרכבתאים וסטודנטים).
ידיעות אחרונות העניק לאבי כהן חמישה עמודים ממוסף הספורט שלו – חמישה(!) עמודים, כולל עמוד השער, שחור כולו, עם דברי הבן.
דב יודקובסקי קיבל כ- 130 מילה, בעמוד 18, לצידה של ביקורת טלויזיה על 'סקס בבית האח הגדול'.
ומול זה?
על אבי כהן? שני עמודים ב'ישראל היום'. על דב יודקובסקי? פחות או יותר אותו מספר מילים מערכתיות, שכוללות את איזכור שמו של העיתון המתחרה – ידיעות אחרונות. מתחת לזה מאמר של כמה מאות מילים של מרדכי גילת – כיום עיתונאי בישראל היום – על דב יודקובסקי.
אז מה קורה כאן?
ספורט מוכר יותר עיתונים, זה ברור, כולל מודעות אבל: חמשת העמודים ב'ידיעות' זיכו את העיתון כמעט בעמוד שלם של מודעות אבל. שני העמודים ב'ישראל היום' זיכו את העיתון בשתי מודעות אבל. הסתכלות צינית? יכול להיות. אבל נכונה.
תגים: ידיעות אחרונות, ישראל היום
